בשיחתי עם יונינה פדני, מעצבת בחומר, לקראת פרסום הפוסט הזה, גיליתי שוב, עד כמה אין מקריות בחיים, "במקרה" חיברו אותי לאמנית תושבת הרצליה, העיר בה אני מתגוררת מזה 12 שנים, "במקרה" האהבה הגדולה שלה היא ליצירת סוסים בחמר, והרי סוס הוא בעל החיים האהוב עלי ביותר. מגיל צעיר רכבתי על סוסים (באוסטרליה) , ובנעורי אף הדרכתי רכיבה , עסקתי בטיפול ואילוף סוסים (בכפר כורזים שבגליל). "במקרה" היא שואבת השראה ממשפט האהוב עלי ביותר, מפיו של מיכלאנג'לו.
לאחר השיחה עם יונינה, אין לי ספק שבשבועות הקרובים אני קופצת לסטודיו שלה לביקור, כדי לראות את "חוות הסוסים" שיצרה בחומר.

מכיוון שאינני עוסקת בביקורת אמנות, אני מבקשת מהאמנים המתארחים בבלוג שלי לספר על הדבר המעניין אותי ביותר: תהליך היצירה, בחירת הנושא, חוויית היצירה האישית שלהם.
ביקשתי מיונינה לספר במילותיה על היצירה שלה ועל ההשתתפות בתערוכה. והנה הן:

יונינה פדני -מעצבת בחומר

מזה עשרים שנים אני עוסקת בעיצוב בחומר. תוך כדי לימודי צילום בקמרה אובסקורה, לימודי תואר ראשון (במרכז הבינתחומי) ותואר שני (באוניברסיטת ת"א), לא הפסקתי ביצירה ובעשייה של כלים שימושיים ועבודות דקורטיביות (מסכות, פסלים, איילים, פילים, שמלות, פרצופים ובעיקר – סוסים).
מיכלאנג'לו, גדול פסלי הרנסנס, טען שבכל גוש אבן היצירה כבר נמצאת והיא רק מחכה להיחשף.
כך אני מרגישה כשמולי גוש החמר הלבן, האפור, השחור, החום, הצהוב וכו'.
תהליך היצירה מרגש, חווייתי, ובצד התכנון, יש גם הרבה הפתעות. העבודה בחומר מאפשרת שילוב סוגי חימר שונים, שימוש בטכניקות שונות, כמו רידוד ב- slab roller (כשתחרות מתקופת הסבתא, חותמות ומכשירים שונים , יוצרים דברים מיוחדים).
העבודה בחימר היא חווייתית ומהווה תהליך מרתק הן בשלב היצירה והעיצוב בחומר והן בשלב הצביעה, הציור והמשחק בגלזורות, שמביאים לאפקטים מדהימים.
היצירה הראשונה שלי, כשהתחלתי לעבוד בחימר (במתנ"ס השכונתי) , היה ראש גדול, די ראליסטי, של סוס. בהמשך, למדתי מספר שנים אצל יעל פסטרנק, מהקרמיקאיות המובילות בישראל. אצלה, על אחד המדפים, תפס את תשומת לבי סוס קטן מאד, בעיצוב מאד פרימיטיבי וראשוני. ניסיתי להעתיק אותו עם "טויסט" קטן משלי, בצביעתו.
עד היום, הסוס המוזר הזה מיוחד מאד בשבילי, שכן הוא היה הבסיס לעיסוק שלי בעיצוב סוסים, שגדלו והתפתחו מאז (לגודל של 40X45 ס"מ בערך), שינו סוגי חימר וקבלו צביעה מגוונת ומשחק בגלזורות ורעמות פשתן.
בצד בעיצוב המגוון של מסכות, בעלי חיים, פסלים, תבליטים ועוד, ההנאה הגדולה ביותר שלי היא יצירת ועיצוב הסוסים. הסוס מסמל עבורי את היופי, האצילות, המהירות, הנאמנות, הראשוניות והאנושיות שבחיה, וכן את החופש והמרחבים.

מאז החל רני רהב בארגון התערוכות, שכל העבודות בהן נתרמו למטרה כל-כך נעלה וחשובה, שמחתי לתרום מעבודותי, ובעיקר את הסוסים.

לפני שומנה חודשים פתחתי בביתי שבהרצליה, סטודיו וגלריה של כלים שימושיים ועבודות דקורטיביות. בצד מימוש חוויית היצירה שלי, משמש הסטודיו גם ללימוד נשים (ופה ושם גם גברים) לעיצוב בחומר. העבודות הנעשות בסטודיו מדהימות בדמיון, ביצירתיות ובגיוון.
אני תקווה להמשיך "לדהור קדימה" עם סוסים בפרט ויצירה בכלל, שלי ושל תלמידי.
יונינה פדני , הרצליה
054-4878585

כאמור, את הסוס המקסים שבתמונה תוכלו לראות ולרכוש בתערוכת אמנות למען הוועד למלחמה באיידס – imagination 2010
כל ההכנסות ממכירת האמנות מושקעות בקידום המאבק באיידס בישראל.
רכישת היצירות היא תרומה מוכרת לצרכי מס לפי סעיף 46 א' לפקודת מס הכנסה.
אתר האינטרנט של התערוכה יעלה לאוויר בשבוע שלאחר התערוכה ובו גם ניתן יהיה לרכוש עבודה בחודש הקרוב

כאן יש טקסט אינפורמטיבי אודות הוועד ופה יש טקסט אודות התערוכה שהתקיימה ב- 2009

אני שמחה לציין כאן את עמיתי הבלוגרים, שמארחים חלק מהאמנים המשתתפים בתערוכה ושתרמו את יצירותיהם עבורה
הבלוג של סמי די
המערבב
הבלוג: זה לא אני זה המצב
נאמנות ותשוקה
אמנות וכל השאר
פרספקטיבות משונות ככל שיהיו
הבלוג של אמן סודי
ארכיבלנדר

טלי נוי מאיר
אימון קריירה לאמנים, יוצרים ומעצבים
www.coach-art.co.il

חשבו על כך: האם קרה לכם פעם שהתלהבתם ממשהו, קניתם אותו, אך כאשר הגעתם הביתה, תקפו אתכם ספקות: "אולי הייתי צריך לקנות את המוצר השני?", "אולי הייתי צריכה לחפש בעוד מקומות, לראות עוד דברים?" "אולי אני בכלל לא צריך את זה?", "אולי הייתי צריכה להשוות מחירים?" "אני בכלל לא יכול/ה להרשות את זה לעצמי"
זה קורה לכולנו! ולפעמים רגשי החרטה והאשמה כל-כך גדולים, עד שנתקשר לבטל את ההזמנה, או נגיע לחנות בבקשה להחזיר את המוצר.
אנשי מכירות מנוסים בעלי הכשרה, מודעים לתופעה טבעית זו , של ספקות וחרטה לאחר קנייה, ולכן משתמשים בביסוס מכירה.
לאחר העברת התשלום או חתימת הלקוח על ההזמנה המחייבת, הם אומרים משפט מעודד כגון: "בחרת את המוצר הכי טוב" "יש לי אחד כזה בבית, אני מאד מרוצה", או "יצא לך מחיר ממש משתלם". לכאורה אין טעם להגיד את הדברים הללו עכשיו, אחרי שהלקוח כבר התחייב, אך למעשה משפט מחזק קטן לאחר המכירה נשמע אמין יותר בשלב זה , מאשר בשלב השכנוע לפני הקנייה.

במכירת יצירת אמנות, פריט מעוצב, או במקרים מסוימים אפילו בעת רכישת שרותי עיצוב, הסיכון לחרטה גדול מהרגיל, משתי סיבות:
1.אמנות נחשבת "מותרות" , לא חייבים לקנות אמנות.
2.קשה לקבוע את הערך של האמנות ולקבוע את איכותה במדדים ברורים כמו במוצרים אחרים. לדוגמא: אם קונים מכשיר טלפון נייד, אפשר לבחון את הפונקציות שיש בו, את השימושיות שלו, המשקל שלו, ניצול האנרגיה שלו וכו' – ניתן להשוותו למוצרים דומים וכך לדעת אם הוא "טוב" יותר או פחות. לעומת זאת, לא ניתן לבחון ציור, פסל, קטע מוזיקלי, איור, או אפילו עיצוב גראפי במדדים ברורים וחד משמעיים וקשה עוד יותר להעריך את ערכו האמיתי בכסף.

לכן חשוב מאד שאמן או מעצב, יחזק את הקנייה במשפט מתאים כגון: "אני מאד אוהב/ת את הציור שקנית", "זה באמת אחד מהיפים, בחרת טוב", "הרבה אנשים התעניינו בפסל הזה" , "קשה לי להפרד ממנו", "עשיתי לך מחיר מיוחד, לאחרונה הפריט הוערך במחיר של….(גבוה יותר ממחיר הקנייה).

כלל חשוב – המשפט חייב להיות אמיתי, אל תשקרו ואל תגידו דברים שאינכם מאמינים בהם, הלקוח ירגיש במבוכה שלכם, והאמת תמיד מתבררת בסופו של דבר.
בעיקר, אל תישארו אדישים לאחר סגירת המכירה. ישנם אמנים החושבים שכך הם נראים "אנשי עסקים" טובים יותר, כשאינם מביעים רגש, כשהם cool לאחר המכירה, אך אם אתם רוצים שהלקוח (אספן / שוחר אמנות) יקנה אצלכם שוב, ובעיקר – לא יתחרט – תנו לו משהו להאחז בו, תנו לו או לה ביסוס לכך שעשו עסקה טובה.

בהצלחה במכירה הבאה!
טלי נוי מאיר
אימון קריירה לאמנים, יוצרים ומעצבים
www.coach-art.co.il

אמני דבון שבאנגליה, מצאו דרך חכמה שכזו.
ראשית, הם התאגדו והקימו אתר אינטרנט משותף. התאגדות אמנים מאפשרת ליצור חשיפה גדולה יותר בתקציב קטן מאד לכל אמן.
אבל זה לא מספיק. היום לאמנים רבים בכל העולם יש אתרי אינטרנט והם מתחרים גם מול אתרי ענק של אמנות, גלריות, מוזיאונים, מכירות פומביות ועוד. פרסום באינטרנט (בגוגל) במילים תחרותיות הוא דבר יקר, אז איך בכל זאת מגיעים לקהל רחב? איך מגיעים אמני דבון אפילו לתודעה של הישראלים?

כנראה שמספיקות קצת מקוריות ומודעות למה אוהבים אנשים.
הם הקימו באתר גלריית תמונות ב"פלאש" – עם אפקט של תנועת מים במעבר עכבר על התמונה. (לא סיפור יקר במיוחד).
כמה מיילים לרשימות התפוצה של האמנים (יתרון נוסף להתאגדות) ושרשרת ההפצה האנושית (החינמית) החלה לפעול.
לא מזמן קיבלתי מייל (שכבר תורגם לעברית) עם לינק לגלריית התמונות http://www.artistsindevon.com/water/water_1.htm , מתובל במילה "מדהים", לחצתי על הלינק ומצאתי את עצמי משחקת עם העכבר מעל התמונות וכמובן שולחת את המייל לכמה חברים וגם כותבת בבלוג שלי על היוזמה הנחמדה.

וכך בלי ששילמו לי שקל (או לירה שטרלינג), הפכתי להיות אשת שיווק של אמני דבון, ואיתי אלפי אנשים בכל העולם מן הסתם.
אז כשאתם מתכננים את שיווק ופרסום האמנות שלכם חישבו:
עם מי אוכל לשתף פעולה ולהתאגד ?
מה אנשים אוהבים וכיצד אוכל לגרום להם להיות השגרירים שלי, ללא השקעת מאמץ מתמשך מצדי ?
היו מקוריים (אם כולם יקימו עכשיו גלריות עם אפקט תנועת המים – לאנשים ימאס ולא השגתם כלום)
ותהנו.

בהצלחה
טלי נוי מאיר
אימון קריירה לאמנים ויוצרים
www.coach-art.co.il

באישורה של לקוחה נפלאה שלי (שמה שמור אצלי) אני מציגה כאן דוגמא למקרה כזה.
המשימה היתה: לכתוב מכתב להוריו של הילד / הילדה החולמני/ת, שמשדרים לו/לה דאגה וחשש לעתידו/ה ואינם מבינים כי הייחוד שלו – הוא הוא מקור העוצמה שלו (מה שעלול לשתק אותו, גם שנים אחר-כך).
פעמים רבות אני פוגשת את אותם ילדים חולמניים, יצירתיים, אשר נושאים על גבם ובתאי גופם את הדאגה והפחד העמוקים של הוריהם. אני מוצאת את המכתב הזה עוצמתי ומאפשר שחרור מהעול הכבד הזה, חופש לכל מבוגר שהיה פעם ילד חולמני להתחבר למי שהוא באמת ולא פחות חשוב – לסלוח להורים, שבאמת עשו הכי טוב שיכלו.
מי שכתבה את המכתב מעידה כי הוא היווה פריצת דרך משמעותית בחייה.
אני מודה לה שהסכימה לשתף ולהעצים את כולנו.

שלכם טלי נוי-מאיר, מאמנת

מכתב להורים של הילד החולמני

הורים יקרים.
נולד לכם ילד מיוחד. נולד לכם ילד שיש לו משהו אחר בעיניים.
כאשר גידלתם אותו ידעתם להעריץ את ייחודו, ולהעריך אותו בתוך תוככם, אבל יחד עם זאת, דאגתם כל כך. האם הילד הזה יסתדר בעולם? האם אנו נדע לתת לילד כל כך מיוחד את הכלים להסתדר לבד בעולם כל כך קשה ותובעני? הרגשתם חובה להשגיח ולנווט אותו ובאותה חובה, גם שכחתם להעריך ולהוקיר ולהרשות לו את אותו ייחוד כדי שיזכור תמיד שהוא חלק ממנו. שכחתם להגיד לאותו ילד, שאותו ייחוד הוא מותר ואפשרי. הייתם עסוקים כל כך בדאגה לגורלו, ששכחתם להיות איתו ברגעים שמחים , לצחוק ממה שהוא צוחק ולהתפעל ממה שמפעים אותו. הדגשתם בפניו את העובדה שעליו להתמודד עם העולם ולהשאיר את עולם החלומות במקום בטוח, לא מסוכן כדי שהחלומות לא יפגעו בו.

הורים יקרים.
ילדים הם לפעמים כמו חתול. הם תמיד נופלים על הרגליים. הישרדות היא עניין אינסטינקטיבי. ילד לומד ללכת לבד , לאכול לבד ואח"כ הוא גם לומד לפרנס את עצמו ולדאוג לעצמו בכוחות עצמו. יש ילדים שגדלו בלי הורים, או עם הורים גרועים מאוד ולמרות זאת הם הולכים, עובדים, ומאכילים את עצמם.
הילד שלכם היה צריך מכם באמת רק דבר אחד- והוא עדיין צריך אותו- לדעת שהוא מיוחד. לדעת שיש בו כוחות כדי לשמור על הייחוד הזה ושהוא לא צריך לוותר עליו לעולם. הוא צריך כוח כדי להאמין שמה שהוא זה טוב, כמו שהוא. הוא צריך מכם חיבוק גם כאשר אתם לא הבנתם, מדוע הוא מתנהג כך, באופן כ"כ לא הגיוני. אח"כ כשהוא הלך לבי"ס ראיתם, שהוא מסתדר , ילד מצטיין מהרגע הראשון. למרות החלומות ולמרות העולם הדמיוני הוא יודע ללמוד, ולרצות את המורים שלו ולהיות טוב בכל. גם אז לא הפסקתם לדאוג, להיות מוטרדים במה שאותו ילד לא יוכל לעשות בעתיד, בגלל הייחוד שלו, אולי הוא לא יידע להרוויח כסף או אולי אף אחד לא ידע לאהוב את הייחוד שלו. שכחתם שחתולים יודעים לנחות על הרגליים ודאגתם, דאגתם ודאגתם.

הורים יקרים.
כאשר הורים עסוקים כל הזמן בדאגה, הילד מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר. אם כל הזמן דואגים, הילד מתחיל גם כן לדאוג, ולא לסמוך על עצמו ולא לדעת שבסוף הוא ינחת על הרגליים. ברגע הזה הילד החולמני שלכם התחיל לאבד את הביטחון, שמה שהוא עושה וחושב זה נכון, ומתחיל לפקפק בכל מה שהוא עושה. כל דבר מתחיל להראות מסוכן, מפחיד ובלתי אפשרי, בגלל שאותם דברים שילדים חולמניים עושים, שאתם לא מבינים , מתחילים להיות מפחידים עבורו. הילד החולמני רוצה להיות שחקן, זמר אופרה, רקדן בלט… הוא רוצה הכל ועכשיו, ובדמיון שלו הוא כבר רוקד על הבימות הכי גדולות בעולם ובדמיון שלו הוא הכי יפה בעולם ובדמיון שלו הוא הכי מוצלח בעולם, והוא עוצם את העיניים ומגלה שהוא עכשיו בפסגת העולם, על הבמה הכי גבוהה ושזה רק שלו!!!

אבל כשהוא פותח את העיניים, אומרים לו, אל תעשה שגיאות כתיב. אל תאכל ככה ואל תאכל ככה, תסדר את החדר, תעשה שיעורים (למרות שהוא כבר עושה הכל לבד, בלי שיבקשו ממנו- כמה ילדים כאלה יש? הוא אפילו אוכל לבד בגלל שלהתלכלך זה הכי כיף ), תתמיד ותסיים מה שהתחלת גם אם זה נורא משעמם . כי מי שלא מתמיד לא מגיע. (אבל הילד, לא מבין מה זה להתמיד ומה זה להגיע, הוא רק מבין מה שמעניין אותו ומה שלא).

ואומרים לו, אם אתה רוצה לעשות דברים דמיוניים, נגיד לנגן או לשיר, אז תנגן ותשיר, אבל תזכור, שיש שק מלח שצריך לאכול ממנו כל יום קצת , ורק אחריי שתגמור את כל השק תדע לנגן.

וכשהוא אומר- "אני אשיר על הבימה הכי גבוהה בעולם" , אתם אומרים לו, ילד זה לא יפה, כולם רוצים להיות הכי גבוה בעולם, תהיה צנוע. אתם לא אומרים לו כדי לפגוע, אלא רק כדי שלא יתאכזב. וכשהוא אומר- "אני אעשה משהו, שאף אחד אחר לא עשה לפניי", אתם אומרים לו, ילד הכי חשוב זה שתדע להתפרנס, ולאכול יפה ולשבת ישר, הרבה אנשים אמרו מה שאתה אומר לפנייך, ואיפה הם עכשיו.
וכשהוא רוצה לשחק, אז אומרים לו שהמשחק הזה לא יפה והמשחק הזה כן יפה, וכשהוא מסתובב בבית ומדבר עם היצורים הדמיוניים שלו, שהם הכי אמיתיים בעולם (אתם פשוט לא רואים אותם), אתם מתלחשים מאחורי הגב שלו ואומרים, מה יהיה עם הילד המוזר הזה, והוא שומע אתכם.

הורים יקרים,
אתם עשיתם מה שהרגשתם שצריך לעשות, ואולי הילד החולמני שלכם באמת היה זקוק לאיזו הגנה מיוחדת, אולי הוא באמת הגזים בדמיונות שלו. ואפילו שעשיתם מה שעכשיו אתם יודעים, שאולי לא היה כ"כ טוב בשביל הילד שלכם, הוא עדיין אוהב אתכם בכל ליבו וחושב שאתם ההורים הכי נהדרים בעולם, כי כל מה שעשיתם, עשיתם מאהבה, ואהבה היא הדבר הכי יקר בעולם. ילדים חולמניים לא שוכחים את זה אף פעם.

כל הזכויות שמורות www.coach-art.co.il

(חיפשתי לגלות מיהו הכותב של הטקסט הנפלא הזה, ופשוט לא מצאתי, אז אם מישהו יודע – אנא עדכנו אותי).

אמנים מנוסים, לומדים לעמוד בפני הרצון העז של הקהל, ( והעיתונאים והמבקרים) לספק את הסקרנות ולקבל תשובה חד משמעית לגבי משמעות היצירה שלהם. הם לומדים שאם יצרו משהו מתוך המקור הטהור, המשמעות עבורם, היא רק אחת מאלפי משמעויות אפשריות. והם לומדים שלא לנסות להגדיר במילים את המשמעות שהם רואים ביצירה, בכדי לתת חיים לכל אותן אלפי או אין סוף משמעויות אחרות. והרי כולנו נתרמים יותר, כאשר אנו נשארים עם שאלה ולא עם תשובה. זה המקום שבו אנו מתחברים ליצירתיות שלנו, לחופש המחשבה – שהיא מהות החופש האנושי. ואולי עוצמתה של האמנות טמונה ביכולתה לאפשר לנו את החופש הזה.

התחברתי במיוחד לטקסט הזה, כי למעשה, גם מהות המקצוע שלי – אימון, הינה בשאילת השאלות הנכונות והתרומה העיקרית שלי לאנשים עימם אני עובדת, היא לאו דווקא במתן פתרונות או תשובות, אלא בסימני השאלה הנותרים באויר ומאתגרים את האדם למצוא את התשובה הייחודית המתאימה לו או לה ביותר.

הכלי החשוב ביותר של מאמן הינו שאילת שאלות, שאלות פתוחות, שאלות מעצימות, שאלות ממקום אחר. למעשה, מאמן או מאמנת מנוסים הם אמנים בשאילת שאלות.
וההתקדמות הגדולה ביותר של אדם בתהליך אימון מגיעה, כאשר הוצגה בפניו השאלה הנכונה.

ישנן שאלות שאינן מובילות אותנו לתשובה יצירתית ולהתקדמות. השאלה התוקעת הקלאסית היא "למה?". ברוב המקרים, כאשר אנחנו שואלים "למה?", אנחנו מתוכנתים מראש למצוא פתרון אחד, הסבר אחד, אמת אחת.
כולנו, ובמיוחד ילדים שונאים את השאלה "למה?" מכיון שפעמים רבות יש לה הקשר של האשמה ותלונה והיא עושה לנו רע.
"למה לא הכנת שעורים?"
"למה לא פינית את השולחן?"
"למה לא שלחת הזמנה לתערוכה?"
"למה לא שלחת תמונה לאמרגן?"
למה לא כתבתי את המאמר?"
למה לא סידרתי את המסמכים כמו שתיכננתי?"
בכנות, למי יש חשק לענות על השאלות האלה?
בדרך כלל התשובה תהיה במקרה הטוב "ככה" , "לא יודע/ת" או במקרה הפחות טוב – רשימת תרוצים.

אז איך אפשר לשאול שאלה נכונה ולקדם נושאים תקועים ?
קודם כל לקבל את זה שאנחנו תקועים – זו עובדה ואין טעם לשאול שאלות שרק גורמות לנו להרגיש רע עם זה, במקום זאת, אפשר לשאול שאלות חוקרות, סקרניות למשל:
"האם ניסית לשבת להכין שעורים אתמול?"
"מה קרה כשניסית להכין שעורים?"

"מה קרה בפעם האחרונה ששלחת הזמנות לתערוכה?"
מה היו המחשבות שלך כשנזכרת שאת/ה צריך/ה לשלוח תמונה לאמרגן?"

"אם לא תכתבי את המאמר הזה – איך תרגישי בעוד חודש?"
"אם תסדרי את המסמכים – איך תרגישי?"
"מה יכול לעזור לך להתגבר על הקושי לסדר את המסמכים?"

כשאנו שואלים את עצמנו או מישהו אחר שאלה – עלינו לנסות לבדוק – האם זו שאלה מקדמת או שאלה שמקבעת או מחזירה אחורה (מזמינה תרוצים)? או פשוט יותר – האם זו שאלה שעושה לנו רע ואוטמת אותנו, או שאלה מעוררת ומגייסת מחשבה?

לאחרונה התלבטה לקוחה שלי לגבי קשר עם עמית כלשהו שפנה אליה בהצעה. היא סיפרה לי מה הוא מציע ואז שאלה (בעייפות וגב כפוף): "מה רע?"
החזרתי לה בשאלה: למה להתמקד ב"מה רע"? האם זו שאלה מספיק טובה? איזו שאלה יכולה להיות יותר מקדמת?
אולי ננסה: "מה יהיה הכי טוב בשבילי?", "איזה קשר מקצועי אני רוצה עם עמיתים ועם מי?"
מיד עיניה אורו וכל הגוף שלה התמלא באנרגיה.
בשאלה כזו אנו מחזקים את תחושת השליטה שלנו בחיים, היכולת שלנו ליצור את המציאות שאנחנו רוצים לעצמנו ומוותרים על פסיביות והשפעה לא רצויה של אחרים על חיינו.

שאילת השאלה הנכונה היא לקיחת אחריות על החיים שלנו.

אז איזו שאלה מקדמת אתם יכולים לשאול את עצמכם היום?

טלי נוי מאיר
אימון קריירה לאמנים ויוצרים
www.coach-art.co.il

מאת שירה מזור : מאיירת, צורפת, מעצבת בובות

לאחרונה ראיתי סרטון באינטרנט, באתר מקסים שנקרא www.ted.com  זה אתר שמאגד מיני הרצאות של כל מיני אנשים שנורא מוצלחים בתחומם. בהרצאות הם משתפים מהחוכמה שהביאה אותם לאן שהם, מדרכי החשיבה שהביאה אותם לאן שהם, מאוד ממליצה. ההרצאה הספציפית היתה של Elizabeth Gilbert מחברת הספר Eat, Pray, Love  שמאוד מאוד הצליח. היא מספרת על דרכי ההתמודדות שלה עם ההצלחה, ועם הדבר המוזר הזה שנקרא יצירתיות. הדבר החמקמק הזה, שלעיתים הוא מגיע ומאיר לנו את החיים. מאז ההרצאה הזו אני חושבת על זה הרבה, שהדבר הזה, היצירה, היא לא שלי אלא אני סוג של כלי בידי היצירה ודרכי היא מתממשת.

זה הוידאו (מומלץ מאד)

(הערה : את הוידאו אפשר,  לראות גם  כאןhttp://www.ted.com/talks/elizabeth_gilbert_on_genius.html -עם תרגום לעברית – יש לבחור שפת כיתוביות subtitles)

אימצתי את המחשבה הזאת והיא עוזרת לי כי הרבה זמן אני עסוקה בלהגדיר את עצמי – אני מאיירת, אני צורפת, אני מעצבת בובות… כך הרבה יותר קל לי, אני לא צריכה להגדיר. אני יוצרת, ודרכי היצירה באה לידי ביטוי, כל פעם באופן שונה.
אני מאוד אוהבת לעבוד עם חומרים, טקסטורות, עבודת יד, וגם אם במחשב, אני משתדלת לשלב אלמנטים שנותנים כוון מוחשי יותר. לאחרונה אני מעצבת בובות וגובלנים מאוירים, ושם אני מרגישה את הכל מתחבר- גם האהבה שלי לצבעים, לפטרנים, לעבודת יד, לאיור וחומר.
בצורפות העבודה היא ממש מדיטטיבית בשבילי. העיצוב והחשיבה על המוצר הוא אחוז קטן מאוד מסך זמן העבודה. רוב הזמן הוא בעבודה על החומר, שדורש ניסור, פיצור, שיוף, החלקה, הברקה, המון זמן שכביכול לא דורש "מחשבה" מודעת אלא עשיה, בעשיה הזאת אני מתחברת לחומר ומקשיבה לאן הוא רוצה ללכת. בצורפות אני מגיעה למין שקט כזה, אני, המתכת (עדיף זהב!!!), וכלי העבודה. מפליגים בשקט.

© כל הזכויות על הטקסט והתמונות בדף זה שמורות לשירה מזור.

שירה מזור.
מאיירת לשלל פלטפורמות – עיתונים, אינטרנט טלויזיה וסלולר,
צורפת לאנשים שאוהבים תכשיטים
ומעצבת בובות לילד שבתוכנו, תחת השם "She-Doll".
בוגרת בצלאל לתקשורת חזותית. ואמא גאה.

מנסיון, אני יכולה לומר  – שפעמים רבות ההחלטה הזו יכולה להיות גורם מכשיל ולא מקדם.
יצירה ואמנות הן דרך חיים וריצה למרחקים ארוכים.

אני בהחלט מבינה את הלוגיקה העומדת מאחורי הצהרה כזו. אנשים חושבים שהגדרת טווח זמן קצר, ילחיץ אותם, הפחד לאבד ולוותר על משהו שחשוב להם ידחף אותם קדימה – וכך יצליחו.

הבעיה היא, שברוב המקרים, לא רק שזה לא עובד – התוצאה היא הפוכה.
המוח היצירתי לא מגיב טוב ללחץ חיצוני ומניפולטיבי מסוג כזה, לעתים זהו מתכון מצויין ליצירת חסם יצירתי.

בנוסף, יש משהו מאד לא הוגן בהצבת אולטימטום כזה לעצמנו, שכן העובדה היא, שבניית קריירה אמנותית / יצירתית מצליחה, מתרחשת לאורך שנים רבות. הממוצע מדבר על 10 שנים שנדרשות בכדי לבנות קריירה אמנותית מצליחה (על כך אשתדל להרחיב באחד המאמרים הבאים).

פעמים רבות אנשים יוצרים לעצמם מסגרת לא רק מוגבלת לזמן קצר, אלא גם מנותקת מהחיים: לא עובדים, לא נפגשים עם חברים ומשפחה, לא מבלים, בתקווה לפנות זמן ליצירה.
הנסיון להתנתק מהעולם ומהחיים הרגילים לצורך יצירה, עובד רק במקרים מאד מסויימים (בד"כ זה עובד, כאשר יש רעיון מבושל היטב ונשאר רק להוציא אותו, כמו שעשה סילבסטר סטאלון, כאשר כתב את התסריט של רוקי ( Rocky ), בשלשה ימים ללא אכילה ושינה, סגור בתוך חדר שחלונותיו נצבעו בשחור, בכדי שלא לדעת אם זה יום או לילה),
אך ברוב המקרים, יצירת נתק מהחיים , גורמת לניתוק ממקור היצירה.
אם אין חוויות חיים – אין ממה ליצור.

ליצירה יש קצב התפתחות משלה, היא חלק מתהליך החיים וחייבת להיות מחוברת למקורות ההשראה שמספקים החיים בכל מקום, כל הזמן.

אמנות ויצירה הן דרך חיים ולא יעד שיש לכבוש בלוח זמנים מדוייק.

לכן, במקום להסתכן באשלייה שאולטימטום ליצירה יביא תוצאות או ייצור מוטיבציה והשראה, הערכו לריצה למרחקים ארוכים, כי ככל הנראה – תרצו לעשות אמנות כל החיים.

© כל הזכויות שמורות לטלי ברדוש נוי-מאיר. אין להעתיק או לפרסם ללא אישור בכתב מהמחברת

האורחת הראשונה : אילת אבני – ציירת, משתפת בתהליך יצירה של דיוקן עצמי.

אילת אבני – דיוקן עצמי

אילת אבני, דיוקן עצמי , שמן על בד 60X50

"אני מתחילה סדרת דיוקן עצמי. הנה אני משתקפת במראה בשידת איפור עתיקה. לשידה שלוש מראות . אמצעית רחבה ושתיים צרות. ואני שם – במראה הצדדית. כמעט לא נמצאת, אולי עוד רגע נעלמת, מציצה. בזמן אחר אני מאחורי ארון ספרים. שוב – מקרית בחלל. לא גדולה, לא מרכזית, שולית.

על בד אחר – גדול יותר שוב אני עומדת לצייר את עצמי. הפעם ללא רהיט שיסתיר. אני וזהו. בהתחלה הציור מדויק. בשלב הראשון אני לומדת את תווי הפנים. לימוד זה דורש ממני ריכוז ומאמץ. ואז בא השלב האהוב עליי – הטשטוש. לפני רגע ציירתי במכחול דק את כתמי האור-צל על האף ועכשיו מגב רחב עולה על כל הבד בתנועות מהירות ואני רוקדת איתו מול הבד. המגב עובר מיד ליד – העובדה שאני ימנית כבר לא משמעותית. השלב המדויק נעלם ברובו מהבד, אך לא מהזכרון. הוא היה הכרחי לבניית הציור. לשלד.

אני חייבת להיות צדדית, נחבאת או מטושטשת. בדיוק ההפך מהנדרש מתמונת פספורט טובה. כמה אני יכולה לטשטש את עצמי ועדיין תיראה דמותי על הבד? כמה אני יכולה להקטין את עצמי ועדיין אהיה רלוונטית לבד? שאלות אלה מעסיקות אותי לא רק בנושא הדיוקן העצמי, אלא גם בנושאים אחרים שאני מציירת.

הנושא המצויר הוא כלי שמאפשר לי להתמודד עם נושא רחב יותר שמעסיק אותי מאז שהתחלתי לצייר, היעלמות. בעצם, נושא זה מלווה אותי עוד הרבה לפני שהתחלתי לצייר. מאז שהייתי קטנה. אבל הכל מאוד מטושטש. כך גם בציור."

אודות הציירת:

אילת אבני, ציירת. בוגרת בצלאל ואוניברסיטת תל אביב. הציגה בבית האמנים בירושלים ובגלריות אנגל ושטרן בתל אביב. מציירת ומלמדת בסטודיו שלה ברשפון. ציורים נוספים בקישור הבא:http://picasaweb.google.com/ayelet.avni

כל הזכויות על הטקסט והתמונות בדף זה  שמורות לאילת אבני

אין טעם לחכות ל: סוכן / אמרגן / מפיק / אוצר / מנהל אישי, שיגלה אתכם כדי להתחיל ליצור את מה שאתם חולמים עליו – תתחילו ליצור עכשיו , בלי תנאים, ללא עיכובים ותירוצים. אחרת, כאשר תגיע ההזדמנות שלכם – לא יהיה לכם מה להראות, להשמיע, להציג.

איך יוצרים כמות?
מתייחסים ליצירה כאל משחק מהנה.
מציבים מסגרת זמן ויעדים.
מורידים ציפיות ושיפוט.
יוצאים למסע של חקר הלא נודע. (מכירים את המשפט – מה שידוע לי מגביל את מה שאפשרי עבורי ?)

לדוגמא:
ציירים - בחרו נושא, טכניקה חדשה, חומר, צבע או סגנון – וציירו מהם בסדרות, 6-10 תמונות לפחות. הגדירו יעדים: ציור בשבוע / בחודש (עפ"י הגודל והסגנון).

מלחינים - הגדירו יעד: כתיבת שיר בשבוע / בשבועיים, התיחסו לכתיבה כאל תרגיל (כך עשה באך ועוד רבים גדולים אחרים) המציאו תרגילים: כתיבה במקצב מסוים, בסולם מסוים, בסגנון שעוד לא ניסיתם, בהשפעת אמן מסויים, עם מילים, בלי מילים, עם כלי נגינה או בלעדיו.

כותבים , משוררים , תסריטאים – נסו לבחור נושא , סיטואציה, סגנון כתיבה, רגש, תיאור של אחד מחמשת החושים (שמיעתי, ויזואלי, תחושתי, ריח, טעם) התנהגות, סגנון שפה, דמות, מסר, קהל יעד – והתאמנו בכתיבה בדגש על האלמנט שבחרתם.

מבצעים: זמרים / נגנים / שחקנים – בחרו אמן מבצע מוערך ומצליח (גם אם הוא לא בדיוק הסגנון שלכם) וחיקרו אותו: באמצעות צפייה, האזנה, חיקוי. בחרו ז'אנר או סגנון – ונסו להבין מה מאפיין אותו, נסו לבצע בהשפעת הז'אנר שבחרתם.

אם למדתם אמנות או יצירה : אתם יכולים לחזור למחברות הישנות ולבצע שוב תרגילים שעשיתם או תרגילים שהתחמקתם מהם בתקופת הלימודים.

רוצים לשאול אותי שאלה ?
יש לכם רעיונות נוספים ורוצים לשתף?
השאירו כאן תגובה.

© כל הזכויות שמורות לטלי ברדוש נוי-מאיר. אין להעתיק או לפרסם ללא אישור בכתב מהמחברת

שאלת השאלות בהקשר לקיום תערוכה הוא: מדוע להציג את האמנות שלכם במקום כזה או אחר?
מה גורם לכם להשקיע זמן ביצירת עבודות חדשות או נושא חדש לתערוכה ולעתים אף להשקיע כסף?
מה אתם משיגים מקיום תערוכה בטווח הארוך?

רוב האמנים מציגים את האמנות שלהם כי… זה מה שאמנים עושים. וחשוב מאד שתחשפו את האמנות שלכם כמה שיותר. אני רק מבקת שתשקלו להציב כמה מטרות לקראת התערוכה הבאה.
להעשיר את קורות החיים שלכם, אינה מטרה מספיקה, שכן את זאת תשיגו בכל מקרה.

שיקלו את האפשרויות הבאות:

אני מקיים/ת תערוכה, רק כדי להכנס לעניינים (אחרי העדרות ארוכה או כי אני רק מתחיל/ה)

אני מקיים/ת תערוכה, בגלל שאני צריך/ה (רוצה) להגדיל את נפח העבודות שלי , ודד-ליין שת תערוכה גורם לי למוטיבציה.

אני מקיים/ת תערוכה, כי אני רוצה להרוויח _______ $. זה התרחיש הטוב ביותר, אבל אהיה שמח/ה וארגיש הצלחה אם הייתי מרוויח/ה _______$
כדי להשיג _____$ אני צריכ/ה למכור ___(כמות) עבודות לפי הפירוט הבא: …

אני מקיים/ת תערוכה כי אני רוצה שהאנשים הבאים יראו את העבודות שלי ויוסיפו את לרשימת ה"מאותרים" שלהם: ……………………….. (לפרט את שמות האנשים)

אני מקיים/ת תערוכה, כי אני רוצה להוסיף ________ (כמות) אנשים לרשימת התפוצה שלי. אני יודע/ת שאפגוש הרבה אנשים בתהליך.

אני מתכנן/ת קיום שיח אמן או ראיון לתקשורת, יחד עם התערוכה הזו, כדי להתגבר על הקושי שלי לדבר על האמנות שלי.

אני מקיים/ת תערוכה, כי אני רוצה להכיר או לעבוד עם האנשים הבאים: ……………………….. (לפרט את שמות האנשים).

אני מקיים/ת תערוכה, בגלל שאני רוצה שהאמנות שלי תופיע בפרסומים הבאים: ……………… (לפרט מקומות בהם תתפרסם האמנות שלך).

שתפו אותי בתקוות ובמטרות שלכם לתערוכות בבלוג שלי www.ArtBizblog.com
(הערת המתרגמת: ניתן לשתף כאן בבלוג שלי בעברית ואני אתרגם ואעביר לאליסון את תגובותיכם.)

דעו זאת:
להחליט מה את/ה רוצה להפיק מתערוכה ייתן לך כיוון.

חשבו על זה:
כיצד אתם יכולים להפיק את המקסימום מכל הזדמנות להציג?

עשו זאת:
החליטו מה אתם רוצים מהתערוכה הבאה שלכם, בחרו אחד או שתיים מהמטרות המוצעות ברשימה והבהירו אותן. היו ספציפיים בהגדרת כל מטרה שתציבו, כל אדם שאתם רוצים לפגוש וכל מספר או כמות.

©2009 Alyson B. Stanfield
Alyson takes the mystery out of marketing your art
and making more money as an artist
Visit www.ArtBizCoach.com  to get articles just like this one delivered to your inbox

©כל הזכויות שמורות לאליסון ב. סטנפילד. בקרו באתר www.ArtBizCoach.com  והרשמו לקבלת ניוזלטר שבועי לתיבת האימייל שלכם.

כל הזכויות על הגרסה העברית של המאמר שמורות לטלי ברדוש נוי-מאיר, אין להעתיק או לפרסם ללא אישור בכתב.

אודות אליסון
אליסון ב. סטנפילד – Alyson B. Stanfield, מאמנת עסקית לאמנים, חיה בקולרדו ארה"ב.
בעלת תואר MA בהיסטוריה של האמנות.
לאחר נסיון של 15 שנה בעולם האמנות, כמרצה לאמנות ואוצרת במוזיאונים,
החליטה לעשות שינוי ולהקדיש את עשייתה להקניית כלים מעשיים לאמנים לשיווק ומכירת האמנות שלהם.
מאמנת אמנים באופן פרטני, ובסדנאות לאמנים ברחבי ארה"ב.
מחברת הספר:
I'd Rather Be in the Studio!  [But I Have to Eat]  Alyson B. Stanfield
עוד על אליסון – ניתן לקרוא כאן
ספרים וקבצי שמע של אליסון ניתן להשיג כאן

*

אני מודה לאליסון על האישור לתרגם את המאמרים שלה לעברית ולהציגם בבלוג הזה, ובכך לאפשר לאמנים ישראליים המתקשים בקריאה באנגלית, לקבל כלים לשיווק ומכירת האמנות שלהם.